עציצים - עשרה תצלומים
יהודית מצקל
2000
תערוכת היחיד של אסף רומאנו מורכבת מעשרה צילומים של עציצים, מהסוג שאמור להכניס את הטבע אל חללו של מבנה. הצילומים נקיים, שטופי אור, ללא רקע מזהה, ללא רצפה, ללא כל חפץ שיכול לרמז על מיקומו של העציץ המצולם. אין צללים. האם העציצים צולמו בחורף או בקיץ ? האם צולמו בבוקר או אחר הצהריים ? בדבר אחד אין ספק: העציצים הם חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית, מהדירות הישראליות ומהחללים הציבוריים הישראליים.
"העבודה החלה אחרי שיום אחד נאלצתי להתייצב בלשכת העבודה – תוצאה של חוסר הקביעות בחייו של מרצה במוסד אקדמי," מספר אסף. בחדר ההמתנה מזהה הנכנס את החפץ האמור להקביל את פניו ולתת לו תחושה של נעימות ונוחות – העציץ, אך מראהו זועק: אני חי-מת! כל חזותו של העציץ משדרת עליבות. וכך מתברר ל'צרכן', אחרי ביקורים במספר מוסדות ציבוריים, שיש מכנה משותף לכל העציצים 'המקשטים' את אותם המוסדות, שיש כאן יד מכוונת.
אסף רומאנו מנסח את החוויה בשפת האמנות, ומשכנע. המניפולציה האסתטית שהוא נוקט ביצירתו היא מתוחכמת, ועלולה להוביל למסקנות מטעות. העבודות הנקיות כל כך ומרכזיותו של העציץ תובעות מהצופה להתעכב על הפרטים ולזהות אותם, כמו התבוננות מדוקדקת בפניו של בן-שיח. הצופה מתבקש לקרוא בין השורות.
איש מבין נותני השירות ואף אדם אחר איננו טורח לבדוק אם העציץ חי. גם כשהוא מת איש אינו דואג לסלק אותו ממקומו ומעיני הציבור המגיע לאותו המוסד.
ניתן למצוא אנלוגיה בין מצבו של העציץ לבין היחס שאנו כאזרחים זוכים לקבל ממוסדות הציבור שלשירותיהם אנו נזקקים. היחס הזה והמושג ' לקבל שירות' מתמצה בחפץ – בעציץ 'הציבורי' ובמראהו, כמו גם בארכיטקטורה של המוסד הציבורי, בסדר ובארגון הפנימי שלו, בהכוונת הציבור הנכנס בשעריו, וכן בתאורת הניאון הכחלחלה / ירקרקה, הקרה, הגורמת למצמוץ עיניים מאומץ.
'על מצבו של העציץ / על מצבו של האדם': לפנינו אלגוריה על התנהגותנו, הפיסית והאמוציונאלית, ועל היחסים הדו-צדדיים בין קהל הצרכנים לבין המוסד הציבורי. בהקשר זה אנו יכולים להיזכר ביצירותיו של ניקולאי גוגול, או בכתביהם של פרנץ קפקא ושל הפילוסוף אדורנו. נחרצותו של רומאנו מזוהה היטב ביצירותיו. הוא משכנע במילים דוקרות, מכאיבות, כמו בעבודותיו המדויקות. העציץ של רומאנו הפך להיות סמן, אובייקט סימבולי, למצב של שליטה, כמו 'הטבע המתורבת' – גנים מעשי אדם – המגלמים את שלטון האדם על הטבע. במקרה של העציץ, הטבע הופך להיות נייד, אבל גם נשכח – עיוות ברוטאלי כפי שהוא נראה בעליל במוסד הציבורי הישראלי.
אסף רומאנו נסחף ומרותק. הוא פועל באמנות כחוקר של סימפטום חברתי ומצביע על נקודת התורפה של החברה הישראלית. הפריסה, על פי רומאנו, היא כלל- ארצית. שום יישוב איננו יוצא מהכלל, ושום מוסד ציבורי. המצב נוגע לכל אחד מאיתנו. אמנם רבים מאתנו נכנעו והשלימו עם המצב, אך יש עוד כאלה שעדיין נלחמים על מנת לנסות ולהשיג שינוי. רומאנו נמנה עם התמימים האלה, אך הוא עושה זאת באומץ, ברגישות ובכישרון רב, בדרך ובשפה היחידים המוכרים לו – האמנות.
''בחרתי לנטרל את העציצים. שיוויתי להם סוג של פיוט כאנלוגיה למצב 'הרכנת הראש', סמל לתסכול עקב הצורך להזדקק לשירותו של המוסד הציבורי, הזוכר רק את הסיבה שבגללה הגעתי ולא מי אני מעבר לכך.'' עציץ נייד, עציץ זמני, עציץ זול, עציץ בתוך כלי פלסטיק, חסר חן – קל מאד להתעלם ממנו, לכבות את הסיגריה באדמתו היבשה, למרות השלט 'אסור לעשן'. העציץ כמוהו כתמצית החוויה של הפרט הנאלץ להרכין ראש בפני הממסד הציבורי, המייצג את הזרוע המבצעת של השלטון. אדם הניצב בתור לקבלת שירות במוסד כזה עלול להרגיש בתחתית הפירמידה האנושית, כיצור נחות שעושים לו טובה.
הערה:
רשות הדואר בחרה להחליף בסניפיה את עציציה ה'חיים / מתים' בעציצי פלסטיק ומשי. כאילו כזה, כאילו, כאילו...